מבחינה חוקית קיים פרק זמן מסוים שנקבע מראש לכל סוג עבירת תנועה שלאחריו אי אפשר לבצע הליכים משפטיים נגד עבריין התנועה לאור פרק הזמן שחלף.
הגשת תביעה והגשת כתב אישום על פי המקרה, יכולים להתבצע רק בתקופה הראשונית שלאחר המקרה. אי אפשר להעמיד לדין אדם לאחר פרק זמן ארוך במיוחד כשמדובר בעבירת תנועה שהיא עבירה פלילית.
עבירות תנועה המחייבות תביעה על פי דרגות חומרתן
עבירות שפרק זמן ההתיישנות שלה הוא חמש שנים, מתחילות מהעבירות החמורות פחות, אלה הגוררות קנס כספי בלבד. נהג שקיבל דוח תנועה על עבירה קלה יחסית כמו חניה במקום אסור, מהירות נסיעה גבוהה וכו' והוא מצליח להוכיח את חפותו כיוון שלא הוא נהג ברכב בעת המקרה, תקופת ההתיישנות תוכפל בשנתיים נגד מי שנהג בפועל.
גם אם קיים תיעוד של משטרת ישראל שצילמה את המקרה הספציפי והנהג מיידע את המשטרה כי לא הוא נהג ברכבו בעת המקרה, משתנה תקופת ההתיישנות מארבעה לשנים עשר חודשים כדי שהמשטרה תוכל לטפל כנדרש מול הנהג שביצע את העבירה בפועל.
אחריהן בדרגת החומרה קיימות עבירות חטא שהעונש בגינן הוא במקסימום שלושה חודשי מאסר. עבירות עוון הן בדרגה חמורה יותר והעונש המקסימלי עליהן הוא שלושה חודשים עד שלש שנות מאסר בפועל.
כאשר מדובר בעבירות פשע, חוק ההתיישנות עומד על עשר שנים והעונש בגינן הוא מאסר של תקופות ארוכות מעל שלש שנים. כאשר נגזר עונש חמור של מאסר עולם, תקופת ההתיישנות היא בת עשרים שנה.
עילת התיישנות
נהג שמקבל דרישה לתשלום קנסות לאחר שתקופת ההתיישנות תמה, יכול להגיש בקשה לביטול הקנס עקב עילת תוקפו של חוק ההתיישנות וזאת גם אם חלפו שלוש שנים ממועד קבלת דרישת התשלום האחרונה בגין המקרה הספציפי.
חוק ההתיישנות
תוקפו של חוק ההתיישנות שאורכו משתנה בהתאם לסוג העבירה נועד להגן על האזרח כך שלא תהיה אפשרות להגיד נגדו דרישות שונות בחלוף פרק זמן לא סביר מיום ההתרחשות. מעבר לפרק הזמן שחלף ולזמן שנקבע בחוק, אדם לא יזכור לאחר כמה שנים את פרטי המקרה באופן מדויק ולכן קשה יהיה לקבוע באופן מדויק את מה שקרה בעת ביצוע העבירה.
